מאת: לאה הרפז, תסריטאית 14/08/2008
לפני עשרים שנה, בתחילת לימודי הקולנוע שלי, כשהייתי בטוחה שאני מפסיקה לכתוב מלים ומתחילה לתאר בתמונות, התארח באחד משיעורי התסריטאות הסופר אברהם ב. יהושע. נושא הדיון היה "תמונה אחת טובה מאלף מלים". יהושע פתח בציטוט מסיפורו המקסים "מול היערות": "גם החורף האחרון בערפל אבד. כרגיל לא עשה דבר"… ואז הביט יהושע על התלמידים במבט רב הבעה ושאל, אם אכן נכון, שעדיפה התמונה על אלף מילים, איך תכתבו בתסריט שלכם את המילים, גם החורף, או את תחילת המשפט השני, כרגיל? מה תהיה התמונה שתציבו בתסריט שלכם במקום המילים "גם" או "כרגיל"? כמה תמונות דרושות לכם על מנת לתאר את ה"גם" או את "כרגיל"?
היות והייתי, באותה עת, מאוד נלהבת מהאפשרויות הויזואליות הגלומות בקולנוע, זלזלתי מעט בשאלותיו של יהושע וכמוני יתר התלמידים, אולם בבית ניסיתי לכתוב פתיחה לסיפורו של יהושע, ולא הצלחתי לתת ביטוי לשורות הפתיחה של תמונה אחת אשר תאפיין את המילים הבודדות שיהושע הזכיר. בשחצנות, אופיינית לי לאותה תקופה, הדחקתי את הכישלון שלי. ממרחק של עשרים שנה אינני מזלזלת יותר בשאלתו ואני ספקנית הרבה יותר מאשר בתחילת לימודי הקולנוע שלי. יחד עם זאת, כאשר אני בוחנת את יצירות הספרות האהובות עלי, או את הסרטים שבעיני התמונות שלהם אלמותיות, קשה לי לשפוט או לתת העדפה לסוג זה או אחר של יצירה.
תחילתו של סיפור, תחילתו של תסריט
מאז לימודי, אני מתנדנדת בין המילה לתמונה, ממשיכה לכתוב פרוזה ומנסה לעצב תמונות. באופן פרדוכסלי, דווקא משום ההתבוננותי בבני האדם דרך עינית מצלמה מדומיינת, כמות הפרוזה גדלה והשתבחה, כיוון שהראיה המרוכזת הזאת מחדדת את כל החושים. ביצירה שלי, המילה משפיעה על התמונה והתמונה מעמיקה את המילה. לרב אין לי ספקות. כשאני מתחילה לכתוב פרוזה, כמעט תמיד, הסיפור נולד כאשר מילה או חלק של משפט אינם מרפים ממני. נקודת המוצא בכתיבת התסריטים שלי תמיד מתחילה מתמונה, אותה אני רואה בדמיוני והיא אינה מניחה לי עד שאני פותחת קובץ חדש: פנים.(או חוץ.) חדר של... (חצר) לילה. (יום)...
כמו שתשוקת הסתרים של התמונה היא לחרוג מן הפריים ולספר סיפור, תשוקתה של המילה לפרוץ את גבולותיה, לנתץ את חומותיה הבלתי נראות וליצר מטאפורה.
יחסי הגומלין בין התמונה למילה
אם נשוב עוד אחורה, המלים, הדימויים והקומפוזיציות של סופרים בעבר הושפעו ברובן מן הציור הקלאסי של מיכאל אנג'לו וקרווג'יו, אשר הושפעו מהמלים (איך לא) והרעיונות של אובידיוס, אפלטון, אייסקלוס וספפו, שהושפעו מציורי המערות הקדומים בדרום אירופה.
אז מה יש לנו כאן בעצם? יחסי גומלין והזנה הדדית בין האומנויות. השירה והפרוזה משולבים בתמונות והתמונה מובעת במלים. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בקולנוע האקספרימנטלי של סלוודור דאלי ולואיס בונואל: "כלב אנדלוסי". התמונות בסרט הנ"ל כל כך ראשוניות שרק הראייה, היא המסוגלת להקיף את כל החוויה, ללא צורך בתיווך של המילה. אז במה בוחרים?
בין התמונה למילה
אם המילה מפעילה ופונה אל התודעה, הקוגניציה והחושים הרי שהתמונה פונה בעיקר אל החושים ואל תת ההכרה ומותירה את רישומה החד פעמי. בסצינת הסיום בסרטו של אנטוניוני "בלאו אפ" כאשר הצלם והקהל אִתו נענים למשחק חסר הכדור, ההענות לתמונה היא בלתי אמצעית, כופה על מציאות מוכרת מצב בלתי קיים בתודעה שלנו. (יחד עם הצלם אנו מניעים את ראשנו עם הכדור הלא קיים) נוצר קונפליקט בין הקוגניציה, שאולי תלחש לנו: "אבל אין כאן כדור..." לבין ההענות.
המילה אינה זקוקה לקונפליקט. מילה מסוגלת לייצר קונפליקט מעצם מהותה, בגין ההזרה שלה או המצלול החריג. בקריאת טקסט ספרותי אני מוצאת את עצמי נהנית מלוליינות מילולית חכמה או מִתֵיאוּר מילולי של נוף או התנהגות הדמויות גם בהעדר מתח. סופר מיומן ישכיל לייצר קונפליקט בין המילים ובתיאורים והעניין בסיפור מובטח. המילה מסוגלת להוליך אותנו אל עומק נפש הגיבורים כאשר תמונה, תהיה המתוחכמת והמרהיבה ביותר, לא מסוגלת. לדוגמה, המחשבות שעוברות בראשו של מאיר, הגיבור של יעקב שבתאי ב"סוף דבר", כאשר הוא אוכל בקמצנות את העוגיות האחרונות, מצנצנת העוגיות שאמו המנוחה כבר לא תוכל לאפות עוד,
או במשפט, המתאר את מאיר "... והוא נכנע והשלים והפקיר את עצמו כליל בידי אפיסת כוחו ורצונו..." כמה תמונות היה צריך במאי קולנוע לעצב על מנת להעביר את התחושה הזאת של הפקרת עצמך לאפיסת כוח ורצון? וכמה יופי יש בחלק זה של המשפט, ועד כמה הוא אינו ניתן לביטוי בתמונה אחת!
במקביל, תמונה פיוטית אחת עוצרת נשימה, בסרטו של אקירה קורסאואה "חלומות", כאשר ציורו הנודע של וואן גוך מתגלם לשדה חרוש, חי ואמיתי, באותה טקסטורה כמו הציור. שום מילה, שתנסה לתאר זאת, לא תצליח להרטיט כך את התודעה והרגשות כפי שקורסאואה הצליח בסרט מופת זה.
אכן, אני קרועה בין התמונה (תמונות) לבין המלים, (המשפטים) אך אינני שוכחת שהתמונה ויוצריה הראשונים למדו מן המלים והמשפטים את אופן הצגת הדמויות ובעיקר את יסודות הקומפוזיציה.
יעקב מלכין, בספרו " ספרות התסריט", מזכיר את מאמרו של אייזנשטיין על ייסודות העריכה, "... כשבלזק משתמש בקלוז אפ המבודד את ידיו של אבא גוריו, המעסה את כפות הכסף לגוש ... נראות ידיו של גוריו על ידי הקורא מנקודת מבטו של רסטיניאק, הכורע ליד דלת חדרו של גוריו, מציץ בחור המנעול..." (שם, עמודים 21- 22) זאת דוגמה מובהקת איך ברומן שנכתב במאה ה - 19, קיימים כבר כל יסודות הקומפוזיציה והעריכה גם יחד.
ברומן האולטימטיווי של רוברט מוסיל, "האיש בלא תכונות", מעיד על עצמו אורליך, גיבור הרומן ש: "לא נולדתי עם כישרון לחיים". כמה תמונות ימחישו את חמש המלים האלה בָּדיוּק התמציתי שלהן?
לעומת זאת התמונה המצמררת מסרטו של אינגמר ברגמן "החותם השביעי" בה משחק האביר שחמט עם מלאך המוות, ההתארגנות של המציאות משתנה לתמיד בדימוי החזותי החזק!
ואם נתליתי באילנות גבוהים אולי אסיים דווקא במשהו מהשיח הצנוע של היצירה שלי? בתחילת הסיפור שלי "ארוחת ערב במאריינבאד" שפורסם לפני מספר שנים ב"עיתון 77", מצויים מספר משפטים הממצים בעצם את הסיפור כולו, ומרמזים על היות גיבורת הסיפור מתה: "הוא אומר: בחיי שזאת את. והפסקת לעשן, מתאים לך. פתאום לא צריך לנחש לך את פנים. אחת לשבע שנים"... כמה תמונות הייתי צריכה על מנת לבטא את התאור הזה?
הברירה הטבעית
לאדם היוצר בכמה דרכי הבעה, כמו לאדם דו לשוני, האמנות, הדחף ליצור מספק לו רמזים באיזו שפה לבחור, להביע את הכמוס הנוהה אל האור. יש ואני פשוט רואה בדמיוני תמונה וסביבה נרקמת, היצירה בתמונות ולעתים מילה או צרוף של מספר מלים חוזר וכופה את עצמו עלי, כאשר עדיין אין לי סיפור או שיר והוא נארג סביב המלה, הצרוף, המשפט. אולם לעתים המציאות מכתיבה את האילוצים.
אז מה, ליוצר הדו לשוני אין מוצא?
יש. תמיד יש, והברירה היא כנראה כשמה של הלהקה שאני אוהבת: "הברירה הטבעית", כיון שהפִענוח של צורכי היצירה, נוצר, בסופו של דבר במישור הנפשי הראשוני העמוק שלנו .
הקדשתי מספר שנים לכתיבה של סדרת טלוויזיה היסטורית וכאשר חשפתי סוף סוף חלקים ממנה בפני מספר מפיקים, קבלתי אותה חזרה, מכולם, כאילו נדברו: "אין סיכוי להפיק סדרה תקופתית כזאת בגלל העלות הגבוהה, אשר בארץ לא ניתן יהיה להחזיר את ההשקעה".
בגלל מבנה התעשייה, בגלל העדר מחויבוּת מצד השידור הציבורי וחוסר יכולת ורצון של השידור המסחרי להתמודד עם חומרים ערכיים ופחות מסחריים אני מנתבת מחוסר ברירה את העלילה לכתיבה בפרוזה, היות והרבה יותר קל להדפיס ולהוציא לאור ספר, (אפילו בהוצאה פרטית) מאשר להפיק סדרת טלוויזיה.
במהלך הכתיבה, (בפרוזה) קורה לי משהו מוזר ביותר, תוך ברירת המלים אני מבינה פתאום באופן עמוק יותר את הקונפליקט בין הגיבור והגיבורה שלי, הבנה היוצרת בראשי רצף של תמונות, כנראה, היפה ביותר בסדרה הזאת, ואני חוזרת אל כתיבת התמונות האלה למרות שאני יודעת שהסדרה תשאר כבר גנוזה לנצח.
